יחסי מורה תלמיד: פרידה-"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר"

יעל יאגודינסקי י"ב 3

לאחר שבמחצית הקודמת חקרתי והעמקתי על טיב הקשר בין תלמידים ומורים, הבנתי עד כמה קשר זה משמעותי ויחיד במינו. לקראת סוף השנה, ובתור תלמידת י"ב שעומדת להיפרד מהמורים שליוו אותי לאורך השנים, צצו בי תהיות ומחשבות על הסיום, הפרידה מצוות המורים ובעיקר המחנכים.

פרידה כשלעצמה היא דבר כואב וכל אדם מתמודד איתה בצורה שונה, יחד עם זאת היא גם חלק בלתי נפרד מחיינו, ובעיקר מהשנה המחזורית בבית הספר. איך בעצם אנחנו מכינים את עצמנו לקראת הפרידה? האם הפרידה עדיין קשה כשאנחנו נערכים לבואה וכשהסיום ידוע לנו מראש? כיצד מצליח מורה לעבור פרידה כל כמה שנים מחדש? ואיך זה בשביל התלמיד להיפרד מאדם מאוד משמעותי עבורו ,שליווה אותו בשנים האחרונות? החלטתי לשים את הדברים על השולחן ולדבר על פרידה מסוג זה. בחרתי לראיין מחנכים ותלמידים, על מנת לשמוע את התחושות של כל אחד מן הצדדים . איך הם מקבלים ומעכלים את הפרידה, ומה הם עושים על מנת לעבור אותה. לשם כך ראיינתי שני מורים, ליטל- מחנכת בחטיבת הביניים שבשנה שעברה נפרדה מכיתה אותה חינכה שלוש שנים והחלה לחנך כיתה חדשה. ואדיר, מחנך בחטיבה העליונה שכבר הספיק להיפרד ממספר מחזורים שסיימו לימודיהם בבית הספר וגם השנה יפרד מתלמידיו בשכבה י"ב. בהתאמה, ראיינתי גם קבוצת תלמידות בשכבה י' שנפרדו מהמחנכת בחטיבת הביניים ותלמידת י"ב שעומדת לסיים את התיכון ולהמשיך הלאה למסגרת הבאה. הצד של המורים: תארו לי את התחושות שמתעוררות בך לקראת סוף שנה כשאת/ה נפרד/ת מהתלמידים שלך ליטל: "התחושות הן תחושות מעורבות. במקרה שלי חינכתי את המחזור הראשון שלי מכיתה ז' ועד ט', אז אלו תחושות שלא הרגשתי בכלל בעבר,זה קשר שלא היה לי אף פעם. מצד אחד הרגשתי קושי ועצב ומצד שני בגלל שנערכתי לזה מתחילת השנה, הייתי מוכנה לזה רגשית הייתה לי תחושה של השלמה. הרגשתי שנתתי מעצמי לתלמידים שלי את כל מה שיכולתי והרגשתי שהם מוכנים לצאת לעולם הגדול עם סל הערכים שהענקתי להם והידע שהם קיבלו ממני". אדיר: "האמת שזאת תחושה מאוד מעורבת כי מצד אחד אתה שמח שמחזור הסתיים ויש גם את ההתרגשות לקראת המחזור החדש, אבל מצד שני זה פרידה לכל דבר. בכל זאת ליוויתי את הכיתה שלי במשך שלוש שנים שבהן מאוד נקשרתי. לכל תלמיד יש את המקום הקטן הזה בלב שלך ויש איזושהי הרגשה שצריך לפתוח את הידיים ולשחרר. אני החזקתי את התלמידים שלי כל השלוש שנים מאוד חזק, ופתאום לשחרר אותם זה לא קל בכלל, זה איזשהו תהליך שאתה עובר ביחד עם התלמידים שלך. כך שלמעשה יש את השמחה שמלווה בהתרגשות וגם יחד עם הדאגה של איך יהיה להם בהמשך הדרך, האם הם ישתלבו וימצאו את המקום שלהם, האם הם יפרחו"... איך רגע הפרידה ביום האחרון ללימודים נראה מבחינתך? איך נערכים לזה? ליטל: "בימים האחרונים שלפני סוף הלימודים עשינו המון פעילויות פרידה מכל מיני סוגים ואף התחלנו איתן חודש לפני. בגלל שידעתי שהפרידה היא גם ממני וגם של התלמידים בינם לבין עצמם אז מאוד היה חשוב לי שהפרידה תהיה כל הזמן על השולחן. ביום האחרון עשינו גם פעילות סופית שבה כתבתי להם משהו והקראתי להם אותו. היו חיבוקים וברכות אבל אני חושבת שלי אישית באותו רגע זה עוד לא ממש התעכל עד הסוף. מתחילת שנה של ט' כבר התחלתי לעבוד על עצמי להיערך לזה,לדעת שאנחנו בתהליכי פרידה ושזו השנה האחרונה שלנו. עצם זה שישנו תאריך ומועד לפרידה זה מרגיע כי בשונה מפרידות לא מתוכננות, אפשר להתכונן לזה ולהכין את עצמנו מראש". אדיר דמרי: "אנחנו מדברים על זה הרבה, הנושא חייב להיות בשיח כל הזמן ויש גם איזשהו סוג של סטופר כזה שהולך אחורה וכל פעם אנחנו סופרים את הזמן לאחור, ואנחנו מדברים הרבה מאוד על העניין של מה יהיה בעתיד, ובעיקר על השירות הצבאי, ואז ככה הנושאים צפים. מה גם שבימינו כל הסיפור של הקורונה והמסיבת סיום, זה תמיד נמצא ברמה של השיח וזה גם תורם לתהליך הפרידה". למה את חושבת שפעילויות חברה לפני סוף שנה זה הכרחי? ליטל: "פרידה זה חלק מהחיים אבל אני מאמינה גדולה ברפלקציות, בהתבוננות מהצד. לראות מה חווינו ומה עשינו לאורך השנה. אני חושבת שכדי להתקדם הלאה יש צורך לסכם ולסגור מעגלים כדי שנוכל לשחרר אותם ולהתחיל משהו חדש. זה בעיני מאוד חשוב, אפילו עבורי, שאני אעבור את זה לא פחות ממה שהתלמידים יעברו את זה". אחרי הפרידה אלו תחושות מתעוררות בך? איך ממשיכים הלאה לכיתות חדשות? אדיר: "קודם כל ברוך בורא החופש הגדול. יש לך חודשיים לעכל את זה, זה זמן שהוא נותן למוח האנושי מעין הפסקה לחיים ואז אתה בעצם מתחיל ליצור הפרדה בין מה שהיה לבין מה שיהיה. גם כשאתה מתחיל את השנה לוקח לך זמן להניע את הגלגל הזה וזה לא קל. יש געגועים. לי קורה הרבה פעמים שאני יוצא לחצר ואני מסתכל על פינות שהתלמידים שלי היו נוהגים לשבת בהם והמוח שלי עוד רואה את הדמויות של התלמידים שלי עוד יושבים שם, למוח האנושי לוקח זמן להתרגל לדברים אחרים, אבל בסוף זה קורה, זה גלגל החיים וזה הכוח של הטבע שגורם לנו בסופו של דבר להמשיך הלאה". ליטל: "התחלתי את השנה החדשה עם כיתה חדשה, באמת מקסימה, אבל ההתחלה הייתה לי מאוד מוזרה ושונה, כי רגילים לתלמידים מסוימים שהם מעוצבים בדרכך ויש להם את שיטות העבודה שלך ואז מגיע המעבר הזה לתלמידים אחרים פתאום מופיע קושי מאוד גדול,געגוע. בהתחלה היו לי רגעים שהרגשתי תחושת אי נעימות כלפי הכיתה החדשה שלי, מעין רגשות אשם על זה שאני עדיין חושבת על התלמידים הקודמים שלי, בזמן שאני כבר עם כיתה חדשה. קשה לאהוב ולהתחבר לכיתה חדשה ברגע אחד, באופן אוטומטי ומהיר. במיוחד לאחר שנפרדת מילדים שנקשרת אליהם מאוד, אי אפשר לכפות על רגשות ולכן לוקח לזה זמן. בסופו של דבר אחרי תקופה מסוימת כל הדברים נכנסים לפרופורציות, עוברים תהליך של השלמה וקבלה ומתחילים לאהוב ולהיקשר לכיתה החדשה וגם לשמור מקום בלב לכיתה הישנה". איך אתה מתמודד עם העובדה שלא תראה את התלמידים שלך יותר לאחר הפרידה? אדיר: "אני משתדל לשמור על כמה שיותר קשר גם אחרי כמה שנים, עדיין ממשיכים להתקשר אך כמובן שהתדירות יורדת עם הזמן. בהתחלה יותר ולאחר זמן מה זה הולך ופוחת אבל הקשר לרוב עדיין נשמר ברשתות חברתיות או בפגישות אקראיות ועדיין זה מרגש כל פעם מחדש להיפגש עם הבוגרים שלי. בכל זאת אי אפשר לשכוח את העובדה שעברנו שלוש שנים מאוד אינטנסיביות ביחד, ומאוד מקשרות ומחברות. התחושות שלי הן תחושות של דאגה ואכפתיות, כמחנך אתה רוצה שיהיה להם טוב, שיצליחו ושימצאו את המקום שלהם, כמובן שיש תלמידים כאלה או אחרים שאתה דואג להם יותר ויש תלמידים שפחות, שזה כי אתה מודע לזה שהם יסתדרו, לכן זה תלוי גם בכל תלמיד, אבל בסופו של דבר הניסיון מלמד ומראה שבסוף כל אחד ימצא את הפינה שלו וזוהי איזושהי נחמה שאתה מנסה למכור לעצמך". איך המחשבה על הכיתה הקודמת באה לידי ביטוי כשאת נתקלת בתלמידים קודמים שלך במסדרונות בית הספר? ליטל : "זה תמיד מעורר ומציף בי רגשות. יש ימים שבמקרה מצאתי כמה תלמידי חינוך שלי לשעבר, ופתאום מצאנו את עצמנו יושבים לשיחה של שעה בלי אפילו לשים לב, או אם אני אראה תלמיד שלי לשעבר במסדרון בוכה, יהיה לי מאוד חשוב לבדוק מה קורה איתו. התלמידים האלו מאוד נוכחים בחיי, הם תמיד יהיו התלמידים שלי, גם אם בפועל אני לא המורה והמחנכת שלהם בזמן נתון זה. הם אצלי בלב לא משנה מה, והידיים שלי יהיו פתוחות אליהם תמיד, ואמרתי להם את זה לא מעט פעמים". כשאתה בעצם מגיע לכיתות החדשות יוצא לך לחשוב על תלמידים שלך מהעבר? אדיר: "כן. אנחנו המורים תמיד יוצרים הקבלות לתלמידים מהעבר מתלמידים שמזכירים אותם. לדוגמה, אם זה התלמיד המצחיק של הכיתה שיזכיר את התלמיד המצחיק שהיה לך בעבר, תמיד יש קונוטציות, בעיקר בהתחלה עד שבסופו של דבר הכיתה החדשה תופסת את המקום שלהם בלב, כמובן לא על חשבון אף אחד אחר, אבל הם אכן מוצאים את המקום שלהם בתור עצמם ואז גם שם עם הזמן מתפתח איזשהו קשר והגלגל הזה ממשיך ומתגלגל" מהן התובנות/מסקנות שלך? אדיר : "שהשנה הולכת להיגמר, זה פתאום בא לי בבום שזה עוד רגע נגמר. כל שיחה שעושים על זה גורמת לתחושה יותר ויותר להתעצם, וזה רק גורם לי לרצות ברגע זה לתפוס את התלמידים שלי ולחבק אותם. אני כבר מתגעגע". ליטל חביב: "לדעתי אנחנו המורים, והתלמידים לא מדברים מספיק על הפרידה הזאת בדיעבד, זה ברור מאליו שתלמידים עוברים הלאה ושמורה עוזב, יוצא שבסוף אף אחד לא מדבר אחר כך על התחושות. אנחנו מדברים על זה באותו הרגע של הפרידה אבל זה משהו שכואב גם אחר כך. זה לא נגמר בפרידה, הפרידה מתחילה אחר כך, בראש, בלב, בנשמה וכשאתה מתגעגע - זה מלווה אותך לזמן ממושך. אפשר פשוט להציף את זה ולדבר על זה, ולהגיד שזה מאוד לגיטימי להרגיש געגועים למורה הקודם או לכיתה הקודמת וזה לא נחשב בגידה במורה החדש או בכיתה החדשה, וזה גם לא בושה להודות בזה. הדבר הכי חשוב זה להבין שזה בסדר גם לאהוב ולהתגעגע לקודמים ועדיין גם להיקשר ולאהוב את החדשים ויש מקום בסופו של דבר לכולם". אתה חושב שצריך יותר לדבר על הפרידה ולפרוק את התחושות לגביה? אדיר: "יש כאלה תלמידים שהפרידה היא מאוד ברורה להם והסיום הוא חד וחלק בשבילם וצריך לכבד את המקום שלהם, ויש כאלה שזקוקים יותר לעיכול הדברים ולכן גם צריך לדבר איתם יותר. תפקידו של מחנך הרבה פעמים לדעת לעשות איזונים בין תלמידים עם הצרכים השונים, וזה כמובן גם משתנה במחנכים, יש מחנכים שיכולים לתפוס תלמיד לשיחה של שעה ויש כאלה שפחות, זה מאוד תלוי אדם. אצלי באופן אישי, זה מאוד משתנה, ותלוי בעיקר בקשר שלי עם התלמיד. לדעתי המחנך אמור להתאים את עצמו לתלמיד ולא התלמיד למחנך, כי בסופו של דבר אנחנו פה בשביל התלמידים ולא התלמידים בשבילנו ואנחנו צריכים להיות הגמישים יותר בסיטואציות האלה". הצד של התלמידים: איזה תחושות התעוררו לקראת סוף שנה כשידעתן שאתן נפרדות מהכיתה שלכן והמחנך/ת שלכן? תלמידות כיתה י: "אנחנו בכיתה י' ובשנה הקודמת נפרדנו מהמחנכת שלנו אחרי שלוש שנים. המחנכת בחטיבה היתה כמו אמא בשבילנו. ברגע שידענו שאנחנו נפרדות ממנה הרגשנו סוג של ריקנות, מבחינה כזאת שלא יהיה לנו עכשיו עם מי לדבר ועל מי לסמוך, זה הרגיש כאילו לקחו לנו חלק מאיתנו. הרי בכל זאת עברנו איתה דרך , ממש התחברנו אליה וכבר התרגלנו למשהו מסוים אז זה לא קל כשפתאום מגיע שינוי כזה, זה מעין הרגשה שאומרים לנו "תתמודדו". תלמידת יב: "קשה לי להעביר את התחושות האלה, במיוחד כשזה לא סתם פרידה כמו כל שנה, אלא סיום של 12 שנות לימוד ופרידה מאנשים יקרים לליבנו שליוו אותנו לאורך השנים. מצד אחד תמיד חלמתי להגיע לרגע הזה שבו אני נפרדת מהמסגרת החינוכית וממשיכה הלאה, אבל מצד שני פתאום התעוררו אצלי געגועים וחוסר רצון לסיים, אני מרגישה שאני רוצה למשוך פתאום את הזמן כמה שיותר. זה מעין שילוב של שמחה ועצב ביחד, סערת רגשות אחת גדולה." איך נערכתן לפרידה הזאת? תלמידות כיתה י: "האמת שאנחנו חושבות שלא כל כך הבנו את המשמעות של הפרידה הזאת ,אבל כן ידענו שאמנם אנחנו כרגע לא נעבור את כל התהליך הזה של החטיבה העליונה י-יב ביחד, אבל אנחנו כן נזכור אותה לטובה, ואם יקרה לנו משהו ונרגיש צורך לדבר על סיטואציות שונות אנחנו ישר נבוא ונספר לה בצורה הכי פתוחה וחופשית שיש". תלמידת יב: "אני לא כל כך יודעת איך נערכים לפרידה מהסוג הזה, זה לא משהו שאפשר לדמיין בקלות, פרידה של 12 שנות לימוד, מתוכן 6 שנים בתיכון, ומסע של 3 שנים עם המחנך הכי טוב שיכלתי לקבל. אני מנסה להיות אופטימית כמה שרק אפשר ולהבין שבסופו של דבר פרידה זה חלק מהחיים ותמיד אנחנו עוברים למסגרות שונות בחיים עם הזמן, בתור תלמידת י"ב ללא ספק שרק צריך לדעת לנצל את הרגעים האחרונים ואת השנה האחרונה שנותרה בבית הספר, עם האנשים שאנחנו אוהבים, גם עם השכבה שכנראה ולא נראה את כולם בהמשך הדרך, וגם עם המחנכים". הייתן ממשיכות את הקשר עם המחנך/ת שלכן למרות שהוא/היא כבר לא מלמד/ת אתכן? תלמידות כיתה י: "ברור. הקשר הזה נמשך גם עד עכשיו, אנחנו רואות אותה במסדרונות בית הספר ואומרת לה שלום וכשיוצא לנו לדבר איתה אנחנו מדברות איתה". תלמידת יב:"אם זה היה תלוי רק בי - ברור שכן! אבל במקרה שלי כשמסיימים ללמוד ועוברים למסגרת אחרת זה די קשה לשמור על קשר לטווח ארוך, גם מהצד שלי וגם מהצד של המחנך שלי, וזוהי האמת לאמיתה. כל אחד מאיתנו ממשיך הלאה בחייו, אנחנו הבוגרים מתקדמים למסגרות אחרות בחיים, והמורים ממשיכים ללמד כיתות אחרות ומתחברים גם לתלמידים אחרים". אלו תחושות התעוררו בכן לאחר הפרידה? תלמידות כיתה י:"תחושה של עצב. המחנכת שלנו הייתה זאת שקיבלה אותנו למקיף והייתה איתנו מההתחלה. נוצר לנו איתה חיבור מיוחד שעם אף מורה אחר זה לא קרה. סיפרנו לה המון דברים, למעשה היא ידעה עלינו הכל וזה כואב לנו שהיא לא הייתה יכולה להמשיך ללמד אותנו". האם אתן חושבות שהפרידה היא לגיטימית? תלמידות כיתה י: "תמיד צריך התחלות חדשות ושינויים למרות שזה קשה, ובסופו של דבר במוקדם או במאוחר היינו אמורות לעבור את זה. זה קשה לעבור לכיתה אחרת עם מורה חדשה וילדים חדשים, אבל תמיד ניזכר בזה שהייתה לנו כיתה מדהימה, היינו כולנו ביחד רוב הזמן ומאוד מאוחדים והמחנכת שלנו הייתה הגורם המרכזי לזה, היא בנתה אותנו ואיחדה בינינו. אבל אין מה לעשות, התבגרנו, גדלנו, נזכור חוויות ישנות, ועם התחלות חדשות נייצר גם זכרונות חדשים" תלמידת יב:"תמיד חשבתי שפרידה בין מורה לתלמיד היא לא דבר לגיטימי, שזה לא פייר לא כלפיי המורה שנקשר ומתחבר לכיתה שלו, ולא כלפיי התלמיד שנקשר מאוד למורה שלו, אך בסופו של דבר עם הזמן הבנתי שזה חלק מהמציאות שלנו ועם מה שאנחנו נאלצים להתמודד ביומיום, משום שכמו שאנחנו חווים פרידות בין אדם לחברו, בזוגיות או משפחה וכדומה, כך אנחנו גם אמורים לחוות את הפרידה בין מורה לתלמיד שזה לגיטימי לכל דבר". איך בעצם ממשיכים הלאה? איך מתמודדים עם השינויים? תלמידות כיתה י:"זה קשה בהתחלה, אבל אנחנו מודעים לזה שאנחנו מתחילים דרך חדשה בחיים, זה עוד שלב, כמו המעבר מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים, כך גם מחטיבת ביניים לחטיבה עליונה וכן הלאה... זה מרגיע שבאים עם הידיעה שיש לנו חברים מפעם ועם הזמן שעובר אנחנו גם מכירים חברים חדשים. ובסופו של דבר עם ההתקדמות וההתרגלות לכיתה חדשה ולמורה חדש, יש לנו בנוסף את הבן אדם הזה שאנחנו יודעים שהוא יהיה שם בשבילנו לא משנה מה כמו המחנכת הקודמת.

תלמידת יב-"לדעתי הדרך הכי טובה להתמודד עם שינויים היא לפרוק את מה שעל ליבנו ולנסות לשתף כמה שיותר אנשים קרובים בכך. אפשר להתייעץ עם כל אדם מבוגר ובעיקר עם המורים עצמם, לתת גם להם ביטוי למה שהם חושבים ומרגישים וגם לפתוח בפניהם את התחושות והרגשות שלנו. בהתחלה זה תמיד יהיה קשה להמשיך הלאה ולהתמודד עם השינויים שחלו עלינו, אבל הזמן עושה את שלו ומרפא את הכאב, וככל שאנחנו נחווה יותר חוויות ונהיה כמה שיותר עם האנשים שאנחנו אוהבים, אנחנו נצליח להתמודד יותר בקלות עם הקושי". יש לכן תובנות? מסקנות? תלמידות כיתה י:"לכל סוף יש התחלה חדשה, תמיד משהו יתחיל ומשהו יגמר. פשוט צריך לדעת לבוא בגישה חיובית, לא לשלול ולהסתכל על הצד הרע . אם ניגש לדברים בגישה שלילית אז כל השנה שלנו תיהרס, ואם נהיה אופטימיים ונבוא בצורה חיובית אז הכל יהיה לטובה - 'תחשוב טוב יהיה טוב' ". תלמידת יב: "צריך יותר להעריך את בית הספר, את המורים ואת הערכים שהם מעניקים לנו להמשך הדרך. בתור י"בניקית שעומדת להפוך לבוגרת בית הספר, למדתי על בשרי שזה מאוד חשוב לנצל כל שנה ושנה שנשארה, וכל רגע אחרון בבית הספר לפני שהוא יגמר ולא יחזור על עצמו יותר לעולם. עדיין לא הגעתי לשלב הגיוס אך אני ללא ספק בטוחה שאני אזכר בתקופת התיכון ואחשיב אותה לאחת התקופות היפות וכיפיות שהיו לי אי פעם. אני מקווה שתלמידים לא יקחו את צוות המורים המקצועיים והמחנכים כמובן מאליו ובסופו של דבר יבינו שלולא הם, הם לא היו מגיעים לאיפה שהם הגיעו היום בחיים שלהם".

בסופו של דבר, סיימתי את הראיונות עם תחושה טובה על הלב, כשהבנתי שקשר בין מורה לתלמיד באמת יכול להיות הדדי ועמוק, אפילו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים . אפשר להגיד שכל אחד מן הצדדים מתמודד עם התחושות לקראת הפרידה בצורה שונה, אך הרגש מאוד דומה ונוכח. פרידות בבתי ספר בין מורים לתלמידים הן אמנם שונות מפרידות רגילות אבל לא פחות כואבות, חשוב לדעת שסוף הוא תמיד התחלה חדשה של משהו אחר, והפרידות האלו סוגרות לנו דלתות ישנות וגם פותחות לנו דלתות חדשות להמשך.