המחזור שלא יחזור

יעל יאגודינסקי י"ב 3

כל תלמיד שמיניסט ממוצע מחכה ושואף להגיע לרגע הזה. אחרי 12 שנות לימוד ארוכות ומעייפות, לסיים עם תעודת הבגרות , להתרגש במסיבת הסיום, לחגוג בנשף ובאפטר שאחריו. אבל מי חשב שהתכניות יכולות כל כך להשתנות? מי היה מעלה בדעתו שנגיף אחד קטן יכנס בפתאומיות לחיינו וישנה את כל חוקי המשחק? כתלמידת י"ב תכננתי את השנה הזאת, ציפיתי לסיים אותה בהרגשה שניצלתי כל רגע שנשאר לי במקיף, רציתי להספיק לנצור רגעים אחרונים של ילדות ונעורים לפני הפרידה מהמסגרת החינוכית והמעבר למסגרת הצבאית.

אבל הזמן עבר מהר מדי ודילגנו כל החוויות וההנאות שהיינו אמורים לחוות לקראת סוף השנה. הקורונה השאירה אותנו עם טעם מר של החמצה ופספוס.

במקום לחוות רגעים אחרונים ככיתה, כשכבה, עברנו ללמידה מקוונת ולשיעורים בזום, במקום לבלות את הזמן שנותר לנו עם אנשים שאולי לא נראה יותר, נכנסנו להסגר והתחלנו לשמור על מרחק ומגע אחד מהשני. זוהי מציאות די עצובה לכולם, אבל זה מצער בעיקר עבורנו הי"בניקים, אנחנו שלא זכינו באמת לסיים את השנה כמו שצריך, לנו לא תהיה חוויה מתקנת, לנו, לא יהיה זמן לחוות מחדש.

אנחנו מחזור מ"א. המחזור שייזכר לדורות כמחזור הקורונה - "המחזור שלא יחזור", המחזור הראשון שמקיים מסיבת סיום במתכונת כיתתית ומצומצמת ולא מול כל קהל הומה ומפרגן, המחזור שלא יוכל לחבק את מוריו רגע לפני הפרידה, המחזור שלא יהנה מנשף שכבתי חגיגי.

אולי זה מה שעושה אותנו למחזור מיוחד במינו, חווינו מה שאף מחזור שלפנינו לא חווה,שברנו מסורת עתיקה, של סיום ופרידה, יצאנו לדרך חדשה בצורה קצת שונה.

עם כל הכאב ותחושת ההחמצה הצורבת, בסופו של דבר, הקורונה העצימה את תחושת ההערכה לאנשים סביבנו ולבית הספר בפרט, לצוות החינוכי, ולזמן היקר והיפה בו שהינו בבית הספר.

כן,זה סיום לא צפוי, אך הוא בעיקר בלתי נשכח, עם קהל או בלי קהל, עם נשף או בלי נשף, הסיום הזה יישאר חקוק בזיכרוננו לעד.